Wednesday, May 10, 2006

Part 3: Sechiras Reshus For Contemporary City Eruvin


סימן ב'



אם שייך ארעא לטסקא משתעבד בזמן הזה


יש להתבונן, אם הא דארעא לטסקא משתעבד שייך גם בזמן הזה. דהנה כבר הבאתי משו"ת עצי אלמוגים דכתב כן גם על זמן הזה, וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדורא תנינא (חלק ב' סימן ס"ב בסופו) דגם בזמה"ז יש להתיר מטעם דארעא לטסקא משתעבד, וכ"כ בשו"ת דברי חיים יו"ד (סימן מ"ב), וכ"כ בשו"ת נשמת חיים להגאון ר' חיים בערלין סי' ל' וסי' ל"א, ועיי"ש שכתב שלפי דברי העצי אלמוגים מהני אף בישראל ועדיף משכירו ולקיטו.

אמנם לכאורה יש להעיר מדברי הסמ"ע
(סימן שס"ט ס"ק י"ד) שכתב אהא דכתב המחבר (שם) דכשהמלך גוזר דכשאינו נותן המס, שאחר יאכל הפירות דינא דמלכותא דינא, זה דוקא בימיהם שגוף השדות היה שייך להמלך, והעכו"ם והישראל היה מנהגם רק להחזיק בהם לחרוש ולזרוע וכו', ובאופן כזה אין בו דין גזל, אבל אם גוף השדה שייך להישראל, אין המלך יכול להפקיע כל פירותיו בשביל המס. והט"ז שם תמה עליו מנין לו זאת. גם מצד הסברה נראה כן דכל הארץ של המלך ורשות בידו לקחתה ממי שאינו נותן המס, עיי”ש. ולכאורה לדעת הסמ"ע יש לעיין אם שייך ההיתר שכתבנו, אמנם לענ"ד ודאי מודה הסמ"ע לדברי הט"ז שהרי בסימן רע"ח שכתב רמ"א דיכול המלך ליקח הקרקע ממי שאינו משלם המס, לא פליג הסמ"ע דבזה"ז אינו כן, והרי הוא עצמו העתיק שם את דברי הנמ"י, דהקרקע עיקרו של המלך, אלא נראה דוקא בעובדא דסימן שס"ט, דהמלך לא לקח הקרקע מיד בעליו, אלא שצוה שאחר יאכל הפירות, אבל הקרקע ישאר מוחזק ביד בעליו הראשון, לאחר שיעבור השנה, א"כ הפירות באמת שייך לבעליו הראשון, דארעיה אשבח, ולפי"ז כשאחר אוכל הפירות ששייך להראשון, הוי גזל גמור, דמטלטלי אין ביד המלך ליקח מאחד וליתן להשני. אבל אם המלך לוקח עצם הקרקע מאחד ונותנו לאחר, מודה הסמ"ע שאינו גזילה כיון שהקרקע של המלך.




ביאר דברי התוספות דנוטל קרקע שוה אלף זוז בעד דבר מועט


ראיתי בפתחי תשובה (חושן משפט סימן רע"ח ס"ק ט') שהביא מתשובת קהלת יעקב, באחד שנתחייב להממשלה והעמיד בית אחד עבור הפרעון, אם בכור נוטל בה פי שנים, מאחר שמשועבד להמלך והוי ראוי, שהשיב דמיקרי מוחזק ונוטל בה פי שנים, דהרי כתבו התוס' דוקא משום שנוטל קרקע שוה אלף זוז בשביל דבר מועט, ואינו צריך אדרכתא ואכרזתא ושומא, ואינו מחוסר גביינא, אבל כהיום שגם חק המלך לגבות עפ"י שומא בדקדוק כפי דמי החוב המגיע להמלך, פשוט שאין זה רק כגבית חוב בעלמא, וקודם גבייה ברשותא דמרא קיימא, עיי"ש.

ונראה דמודה שגם בזמן הזה עיקר הקרקע של המלך הוא כמ"ש בסימן רע"ח, והוא עצמו ציין למש"כ הסמ"ע סימן שס"ט ס"ק י"ד וט"ו, והרי שם דמבואר להדיא דהקרקע של המלך הוא, ואפ"ה משכחת לה שהמלך לא נתן רשות להאחר שנותן המס, לאכול הפירות אלא עד שיחזרו הבעלים, ורק אם הגזבר מכר ממכר עולם מהני, הרי דהא דהקרקע הוא של המלך אינו מחייב שהמלך יקח יותר מחוב המגיע לו, משום דאינו רוצה
ליקח יותר מחובו אף שהוא שלו.

אלא נראה דהא דכתבו התוס' דנוטל
קרקע שוה אלף זוז בעד דבר מועט, אינו אלא ראיה דהקרקע שלו הוא, וכן מבואר להדיא בדברי הרשב"א שם וז"ל, ותדע לך וכו' ואי אפשר לבע"ח ליפרע אלא בב"ד ובשומא והכרזה וכדי חובו בלבד, אלמא לית ליה בגופן של נכסים כלום אלא שעבוד בעלמא, עכ"ל. הרי שזה אינו אלא ראיה שהקרקע של המלך, וודאי אף כשהמלך מוותר ואינו גובה יותר מכדי חובו, אכתי הוי של המלך, אבל הקהלת יעקב הבין כוונת התוס' דכיון דאינו מחוסר גביינא דהרי אינו צריך שומא, משו"ה הוי ראוי. ונראה כוונתו לפי מה שכתבנו לעיל, דבאמת זכות לאכול הפירות יש להבע"ב אף קודם שיהב הטסקא, ואפ"ה הוי ראוי דהוי כמשכנתא באתרא דמסלקי, ע"כ ס"ל להתוס' דאם צריך שומא והוי מחוסר גביינא, מיקרי מוחזק בהזכות לאכול הפירות, כמו אחר דיהבי טסקא, וזה לענין ירושת הבכור, אבל לענין לשכור מהמלך דהעלינו דתלוי למי ששייך גוף הקרקע, יודה הקהלת יעקב דגם בזמן הזה הוי של המלך.

שוב ראיתי בתשובת תורת אמת למהר"א ששון סימן קמ"ט שביאר, דהתוס' כתב שני דברים נפרדים, דמש"כ דלמס המלך אפילו קרקע שוה אלף זוז משעובדת לדבר מועט, ואין צריך אדרכתא ואכרזתא ושומא, זה שייך אף בדבר שאין עיקרו של המלך אלא אף שמשועבד לחוב אחר של המלך, והביא ראיה לזה דהרי קאמר ר' הונא בריה דר' יהושע שם דאפילו שערי דכדא משתעבד לכרגא, והרי מטלטלי דעלמא ודאי לא היה של המלך מעיקרא, ואפ"ה אמרינן שם דבטלה ירושת הבכור, אלא כונת התוס' לשני דברים, בתחילה כתבו דעצם שעבוד המלך עדיף משאר שעבודים, משום דא"צ שומא וכגבוי דמי, ואח"כ הוסיפו דגבי קרקע יש עוד טעם נוסף דהרי הוא עיקרן של המלך, וא"כ ודאי הוא מוחזק במה שהוא שלו, עיי”ש. ובאמת ברמב"ן ונמו"י שם לא הזכירו דברים אלו דהקרקע עיקרן של המלך, משום דמיירי שם אף משאר מסים שאינן
מכח הקרקע.

ולענ"ד גם דברי הרשב"א יתפרש כמ"ש מהר"א ששון בדברי התוס', דבתחילה כתב וז"ל וי"ל דלא דמי שעבוד חוב דעלמא לשעבודו של מלך, דאי מדינא שערי דכדא משתעבדא לכרגא, הלכך הוי מלכא כמאן דמוחזק בכלהו דמי, וזה שייך אף בכרגא, ואח"כ הוסיף הרשב"א ומוכר כל הקרקע על דבר מועט של טסקא שיש לו עליו, לפי שגוף הקרקע למלך הוא וכל שאין פורעין לו חקו נוטלו, וזה שייך רק על מס שעל הקרקע אבל
בשאר מסים לא שייך.

והנה בגוונא דהקהלת יעקב הנ"ל לא היה
השעבוד מחמת המס, אלא מחמת חובות אחרים שהיה לו להמלך, א"כ ודאי לענין זה לא שייך הא דקרקע של המלך, ולא שייך אלא טעם הראשון של התוס', דא"צ שומא ולא הוי מוחסר גביינא, וא"כ בעובדה שלו דהמלכות היה גובה רק ע"י שומא, ע"כ היה מחוסר גביינא ולא היה המלך מוחזק בהן, אבל בגוונא דמשעבד מחמת המס דשייך טעם הראשון של התוס', לא איכפת לן אם המלך גובה כדי חובו או לא, דהרי סו"ס עיקרו הוא של המלך.

ועיין ביד רמ"ה (ב"ב דף נ"ה) דברים המסייעים לדברינו, דביאר החילוק בין חיוב טסקא לחיוב שעבוד דעלמא, וז"ל (בד"ה והני) ועיקר הא מילתא משום דטסקא חיובא דארעא גופא הוא, וכו' ואשתכח דטסקא מנתא בעלמא הוא דאית ליה למלכא בגופא דארעא, ואמטול להכי כי מטו זמן מפרע טסקא ולא פרע מריה עילויה טסקא לגבאה דמלכא, לא צריכי גבאי למתבעיה וכו' דכי קא מזבני, ארעא דמלכא קא מזבני, ואילו כרגא וכו' אישתכח דחיובא דכרגא לאו גבי גופא דארעא הוא ואקרקפתא גברי מונח, כהודאות והלואות ואמטל להכי לית להו רשותא לגבאי לזבוני לארעא לכרגא, אלא אפומא דבי דינא עכ"ל. הרי דעיקר החילוק בין טסקא לכרגא הוא דא"צ לגבותו בבי דינא דאינו כמשועבד על חוב אחר, דכיון דצריך לשלם המס משום שיש להמלך חלק בהקרקע, ע"כ כשאינו פורע, ממילא נוטל
המלך חלקו בקרקע שהוא שלו.

ועיין בשו"ע הרב (הלכות גזלה ואבידה
סעיף ט"ו) וז"ל ועוד שהמלך מוחזק הוא במה שמגיע לו מעבדיו וכו' לפיכך כל הסחורה שמגיע ממנה המכס וכו' וכאילו הוא ברשותו ממש, כיון שהוא בארצו וכו' והמבריחה גוזל מנת המלך שבה מרשות המלך, עכ"ל. וזהו כדברי היד רמ"ה דאינו כשעבוד על חוב אחר, אלא יש לו חלק באותו הדבר עצמו, ואינו כהפקעת הלוואתו, אלא גזילה ממש.

ובאמת בדברי היד רמ"ה מבואר דלא היו
רגילים ליקח מן הקרקע יותר מן שיעור המס הקצוב, ואפ"ה ס"ל דאית להמלך בגופו של קרקע, וז"ל (שם בד"ה אמר ר' אשי) דכיון דאית ליה לשליחא דמלכא לזביניה מיניה כשיעור טסקא דמלכא מקמי דליתבעה למרה, כולה ראוי הוא, דכל פורתא ופורתא הוי חזי לזבוניה לטסקא, ואיכא למימר דהיא ניהו מזדבן עכ"ל. הרי דאף שאין לוקחין יותר מן שיעור הקצוב, אינו מגרע, דמ"מ עצם הקרקע שייך להמלך. [ומה שכתבו התוס' דנוטל כל הקרקע אינו אלא לראיה דהקרקע הוא של המלך, ועוד אפשר לומר דאין כוונת התוס' דבאמת נוטל המלך יותר משיעור המס, ולא כתבו אלא דקרקע אלף זוז משועבד לדבר מועט, ומשו"ה א"צ שומא דהרי אפשר לו לימכר כל הקרקע בעד השעבוד, אבל יתכן דמעות המכירה הנשאר יותר משיעור המס הוא מחזירו להבעה"ב, ומ"מ הוא מוחזק בכל הקרקע, אחר דאפשר למכרו כולו, וא"צ שומא בתחילה, כן נלע"ד לומר כדי להשוות דברי התוס' עם דברי הרמ"ה.]

ונראה דאף בגוונא דהיד רמ"ה כל הקרקע באמת שייך להמלך ולא שיעור המס לבד, דהרי ביד המלך להרבות ולהמעיט שיעור המס, כדמוכח שם מהא דאמר ר' אשי פרדכתא מסייע מתא וכו' עיי”ש. ואם נימא דיש לו בהקרקע רק שיעור המס, איך יכול להוסיף עליו יותר ממה שיש לו בהקרקע, אע"כ דכל הקרקע שייך להמלך, ומש"כ הרמ”ה דכל פורתא ופורתא הוי ראוי משום דאיכא למימר האי ניהו מזדבן, משמע דבלא זה לא הוי ראוי, היינו משום דאי היה ודאי שהמלך לא יקח חלק זה, הוי ככבר יהיב טסקא על חלק זה והוי מוחזק. ואמנם אף אם נימא בכוונת הרמ”ה דרק סכום מס הקצוב שייך להמלך בהקרקע, מ"מ מהני לשכור לענין שבת מן המלך את רשותם, דהוי כשני שותפים דמהני לשכור מאחד מן השותפים, כמו שביאר היטב בתשובת אבקת רוכל סימן
מ"ז שהבאתי.

ועלה בידינו, דלא מגרע כלל מה שהמלך אינו נוטל יותר מן סכום המס, ומסתמא גם בזמן הדברי חיים והשו"מ והנשמת חיים לא היה המלך נוטל יותר מן מס המשתעבד, ואפילו הכי כתבו דגם בזמה"ז שייך הא דארעא לטסקא משתעבד מהטעמים
שביארנו.

No comments:

PART 3: THE TRUTH REGARDING THE STAMFORD HILL ERUV

Their argument: But the Mishnah Berurah argues that most poskim uphold asu rabbim u’mevatlei mechitzta , so according to most poskim the...